עשייה מבוננת

מה המהלך הפנימי של עשיית מצוות?
הרי מדובר בפעולה אינסטרומנטלית הדומה לכל שאר הפעולות שאדם עושה בעולם.
אדם חותך בצל, חוצה כביש, חופר תעלה או תופר חליפה, כל המעשים המשנים ומטפלים בעולם מעמידים את הסובייקט העושה במצב בו הוא יכול להיבלע בעולם כאובייקט. העשייה תופסת את המרכז. העיקר לחתוך, לחפור ולתפור – ואין זה משנה מי או מה העושה, העיקר שיעשה.
במיוחד במערכות החברתיות המסועפות של ציוויליציה מתקדמת, מוכנות הנישות מראש לקבל את הסובייקטים ולהפכם לחלק מהאובייקטים של המערכת. לפני שאתה יודע את שמו, אתה יודע שהוא רופא מומחה לניתוחי עיניים, וממש לא איכפת לך מה שמו כשכל תפקידו זה לגבות ממך מס.
התפקידים ממתינים לאיוש.
גובה מס, מכבה אש, עורך דין או סנדלר, הסובייקט נעלם באינסטרומנטליות, האישיות נבלעת במעשים ובחפצים.
והתפקידים עתירים בפרוצדורות: יש נהלים לגביית מס, יש אימונים לכבאים, וסנדלר יודע את השיטה הנכונה להבדיק סוליה – הסובייקט נבלע בתפקיד ובפרוצדורה.
במובן החיצוני שלהן, אין המצוות שונות.
אלו מעשים אינסטרומנטליים הנעשים במציאות הנתפסת כאובייקטיבית.
טלית זו, נרות אלו, תפילין אלה – עשה בהם כך וכך.
אלא שבניגוד לשינוי עולם הצומח באופן טבעי מההוויה שלנו בו, ומתפיסתנו אותו כממשות אובייקטיבית נתונה למניפולציה, שינוי העולם שמחוללות המצוות מכוון לספירה אחרת: לעבודת ה'.
בעצם מהותה עבודת ה', היא עבודה חוץ-עולמית.
ה' הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו – אין לנו כל אחיזה ברעיון האלוהי מתוך המציאות הארצית העולמית מאחר והאלוה לעולם אין לו גוף ואין לו דמות הגוף – אין כל מניפולציה אינסטרומנטלית תוספת בו – ולכן עצם הרעיון של "עבודת ה'" גונז הוא מעין אוקסימורון המחולל בהכרח התבוננות שאינה מלווה את המעשים ברגיל.
הפעולה היא אינסטרומטלית אך המושא שלה אינו איסטרומנטלי.
אדם מניח תפילין. יפה עשית. אבל למה עשית את זה?
חייבים. זה מצווה דאורייתא..
אבל למה? למה זה מצווה דאוריייתא? מה מטרתה?
למען ידעו כי שם ה' נקרא עלי.
מה פירוש שם ה' נקרא עליך?
המימדים הרוחניים, המתעלים, של המציאות עומדים במרכז הווייתך.
המעשה המכשירי הופך לאקט של התבוננות עצמית, של מגע עם הזהות הפנימית, של פגישה עם הסובייקט. לא כממלא תפקיד או פרוצדורה אלא כישות שיש לה פן טרנסנדנטי המזוהה עם האינסופי והמוחלט, שם ה' נקרא עליו. קוראים לו בשם של הקב"ה – מחילים עליו את האידיאלים הנשגבים.
ומה בסך הכל עשה? הניח חפץ ממשי על פדחתו הממשית על פי הפרוצדורה המדוייקת של מצוות ההנחה.
המעשה עצמו, האינסטרומנטליות עצמה יצרה התבוננות פנימית וחיבור זהותי עם הטוב והשלם.
זוהי אינסטרומנטליות אינטרוספקטיבית שנועדה "לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבודתו יתברך שמו" ו"שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משעבדים לעבודתו יתברך שמו". היעד האינסטרומנטלי הופך ליעד המבנה את הסובייקט כמי שמכוון את כל ישותו אל מה שמחוץ לעולם. המעשה הפשוט מחולל התבוננות ושאיפה פנימית להידבק אל מה שהוא למעלה מן האנושי ובכך הוא מממש את האנושי ומעלה אותו מתוך התבוננות אל המדרגה של סובייקט מודע, אל המדרגה של מי שמודע לכך שיש בו נשמה שהיא חלק אלוה ממעל.
כך, עם שינוי המיקוד הפנימי של העשייה יוצרות המצוות טרנספורמציה בעצם הנטייה האנושית להינעל ללא אינטרוספקציה בתוך תפקידים ופרוצדורות. בשורה התחתונה: למה אתה עושה מצווה זו?
מה המשמעות של אכילת לחם שלא תפח?
הרי שום כסף לא נאסף, שום דליקה לא כובתה ושום נעל לא נתפרה… אך העצמיות התעוררה להתבונן ולהתקשר אל העצמי ולמה שמעבר לי.
העשייה מובילה באופן ישיר אל התבוננות מבוננת. בניה של האישיות מתוך הבנה והתבוננות.
ושם ה' נקרא עליך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s