פולמוסי אבולוציה – נסיונות ליישב בין אבולוציה לנצרות

אחת הדרכים שמצאו הוגים נוצרים להתמודד עם המשבר של הנצרות כתוצאה מהידע האבולוציוני, היתה לבחון את שרשי האמונה הנוצרית ולקבוע שאין להם דבר וחצי דבר עם הטבע. האמונה היא עניין שבלב והיא נשענת על התגלותו של האלוהים באמצעות כתבי הקודש, הכנסייה, ובייסורי המאמין.

כפי שכותב ווית'אם:

המודרניסטים פנו אל 'תיאולוגיות משבר' ניאו-אורתודוכסיות, שדחו כל נסיון למצוא את האל בטבע. התיאולוג קרל בארת' הזהיר מפני החדלון של התיאולוגיה הטבעית, שכן את האל הטרנסנדנטי ניתן לפגוש רק בהצהרת הבשורה של יש"ו ובזעקה הקיומית של הנשמה. גם אם לא התכוונו לכך, התיאולוגים הניאו-אורתודוכסים בנו חומה בין המדע לבין התיאולוגיה.[1] אין ספק שפתרון זה שהוא פתרון נוצרי אותנטי[2] השואב את השראתו מהעמדה הנוצרית הקלאסית המפרידה בין הגיון לאמונה, כפי שבוטאה על ידי טרטוליין: "אני מאמין דווקא מפני שזה אבסורד"[3].

עם זאת אותם נוצרים שפתרונו הקלאסי של קרל בארת'[4] לא הצליח להשקיט את הסער בלבבם, מצאו את עצמם חוזרים ומתחבטים במבוי התיאולוגי הסתום של הנסיונות ליישב בין הנצרות לבין האבולוציה.

פיקוק מתאר את השינויים בהבנה המדעית שחייבו בחינה מחודשת של נוכחות האל בעולם:"מסגרת מתמטית אחדותית של מרחב-זמן-חומר-אנרגיה; הכרה מוניסטית שהיקום עשוי מיחידות פיסיקליות יסודיות זהות; ההיררכיה של מורכבות מערכות העולם; זניחת התיאורים הדואליסטיים של האדם; וה'אפוס של האבלוציה', הקוסמית והביולוגית כאחד".[5]

הלכו וגברו הקולות הקוראים להעמיד את האבולוציה עצמה במרכז האמונה. כך, ג'ון הוט, פרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, טוען שתורת האבולוציה של דארווין אמורה לפעול עתה כמקפצה שתזניק את התיאולוגיה לעבר מבט רחב יותר של אלוהים. במקום לשנות את התורה האבולוציונית כך שתתאים למטרה תיאולוגית, קורא הוט לקוראים לחשוב מחדש על תפיסת האל שלהם באמצעות העמקת ההבנה שלהם ביחס לתיאוריה האבולוציונית עצמה.[6] הוגים אחרים מצביעים על הפנאנתאיזם כמוצא תיאולוגי הפתוח גם לנצרות ובוחנים את השלכותיו של הפנאנתאיזם עבור הנצרות.[7]  עם זאת, בחינה מקרוב של 'התפנית הפנאנתאיסטית' חושפת נסיון להלביש את הדואליזם הנוצרי על ההכרה הפנאנתאיסטית עצמה. על פי הוגים אלו האל והעולם, כעצמים נבדלים, תורמים ונתרמים הדדית. עמדה זו משמרת את הדואליזם ועומדת בסתירה לתפיסת האחדות היסודית של האמונה לפיה העולם אינו תורם לאל, אלא מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, החלק המתעלה של האל. האל אינו פושט את ידו כדי לקבל את 'תרומת' העולם.

מתוך ההכרה של התיאולוגיה הנוצרית בעובדה שהעולם הטבעי סותר באופן יסודי את אמונתה היא מחפשת אחר שינוי. פיקוק כותב ש"אמנם המודל התנ"כי אינו מניח מראש תיאור דואליסטי של טבע האדם, הנעדר לחלוטין מהתנ"ך… אך חלקים נרחבים מהתיאולוגיה הנוצרית המסורתית הסתמכו על מודלים דואליסטים ודחייתם של מודלים אלו מחייבת בחינה מחודשת של יחסו של האל לעולם".[8]

הבעיות שמעלה כאן פיקוק הן תולדה ישירה של הפרכת הנחות היסוד של התיאולוגיה הנוצרית, כתוצאה מהידיעה ההולכת ומעמיקה שלנו אודות העולם. ידיעה זו חושפת שאין בנמצא דואליזם כלל, אלא אחדות אחת של כל ההוויה על כל מדרגותיה, ולכן "המעשה", שהוא התמצית של ההופעה המשתלמת, הוא התמצית של ההשתלמות האלוהית, והוא המקבל את התפקיד המרכזי בתיאולוגיה העברית.

המחשבה יורדת מטה עד לספירת המלכות, המעשה הנכון, ויש לאמוד את המחשבות על פי המעשים. יש מחשבות המובילות לכפירה גסה ויש מחשבות המובילות לאמונת אומן, כפי שזו מתבטאת במעשים, בעולם הברוא המתעלה.

נסיונותיהם של הוגים נוצרים לאמץ את הפנאנתיאיזם כפתרון, לא מצליח להתנתק מעיקרי היסוד האנטי-אבולוציוניים של הנצרות,  ובעיקר מ"אהבתו" המוחלטת של האל. אהבה זו, שהעניקה את שמה ל"דת האהבה", אינה אלא אהבת החוטאים, שהביאה בסופה של דבר לרקבון המוסרי היותר עמוק, ולעקירתה של הבחירה החופשית.

לכן, כאשר פנאתאיסטים נוצרים, כמו אלו המובאים באסופתם של קלייטון ופיקוק[9], מדברים על היחס בין הקב"ה לעולם, האקסיומה שלהם היא שמדובר באל שכולו אהבה, אל מחייב תיאודיציה, והם מחמיצים את ההיבט המרכזי של אל קנא ונוקם, יוצר אור ובורא רע. שהוא המחוגג והוא המזגג, צר ומוחק את הצורות. לכן הם כותבים דברים מגוחכים כמו: "האל זקוק לקוסמוס כדי לממש את טבע האהבה שלו… האל זקוק ל'מישהו' לאהוב".[10]

אם הטבע הוא השתלמות מתעלה, משמע שזה גם תפקידו כלפי האל, תמצית העולם אינה האהבה או 'היות אהוב' אלא דווקא עקרון התשובה. להיפך, בעומק הגותה של העבריות, עומד העקרון שקבלת דברים מתוך אהבה וחסד בלבד נחשבת ל'נהמא דכיסופא': לחם בזיון. האהבה מכסה על כל הפשעים ומונעת את הצמיחה, האהוב צריך רק להתפלש בנעימות בחמימותו של האוהב. אך העולם האבולוציוני ההולך ונחשף לעניינו בדורות האחרונים, אינו מאופיין על ידי התפלשות כזאת, אלא על ידי מימד אחר לגמרי, של עצמאות, בחירה וצמיחה.

התשובה היא הכוח המניע של העולם, והעולם אינו נפרד מהאל, אלא חלק חיוני באל. אין כאן 'הזדקקות' חיצונית של סובייקט לאובייקט, אלא העולם הוא הפן המשתלם של הקב"ה. ללא עולם אין השתלמות וללא השתלמות אין שלמות, השלמות המתעלה היא השילוב המופלא של אל ועולם. העולם הוא ההשתלמות האלוהית, ללא כל הזדקקות חיצונית. לכן, האל אינו 'צריך' את העולם, אלא האל והעולם הם ישות אחת, משתלמת ומושלמת בעת ובעונה אחת.

הטרודוקסיה בלתי נמנעת

באופן בלתי נמנע מובילה ההכרה באבולוציה ליצירה של הטרודוקסיה נוצרית, כלומר וריאנטים נוצרים שכל נוצרי המכבד את עצמו דוחה אותם על הסף כ"לא נצרות". כך, הנוצרים הקוראים לקבלת האבולוציה משתייכים ברובם לכנסיות פרוגרסיביות וליברליות כמו הכנסייה האוניטרית-האוניברסליסטית, שעקרונותיה לכתחילה מתאימים לאבולוציה וסותרים עיקרי יסוד של הנצרות. כנסייה זו אינה רואה ביש"ו אל, אלא מורה דגול בלבד, ומחזיקה בדעה שבני אדם הם בעלי נשמה אלוהית המובילה לגאולתם, ולכן הגיהנום אינו קיים.

תיאולוגיה נטולת דואליזם

ככל שמתבררת האחדות של החיים על פני כדור הארץ, לא רק הגשמית אלא גם הרוחנית, באשר ניתן לראות שיתוף נפשי בין בעלי חיים, בין ברמת הרצון, בין בנפשיות הכללית של בעלי חיים, כך הולך ומתבהר שתמונת עולם דיכוטומית הרואה בעולם מכונה שנזרקה בה רוח, היא תיאוריה גרועה שאינה מצליחה להסביר או לשקף את המציאות.

"לתוך חלל זה", כותב ווית'אם, "פרצה התיאולוגיה ללא דואליזם".

התיאולוגית ננסי מרפי, חברה בדו-שיח 'מדע ודת' דוחפת אופציה זו עד למקסימום שלה, תוך הצגה דרמטית של האפשרי במחקר שלה אודות מדעי המוח והנשמה. 'נראה שהמוח עושה את רוב, אם לא את כל, מה שפעם יוחס לשכל או לנשמה' היא אמרה לי בשנת 1997, בכנס 'האפוס של האבולוציה'. 'כך שאנו ניצבים בפני סתירה מרכזית בין המדע לבין הדת, נכון?' למעשה היא אומרת: 'לא נכון'. לא נכון מפני שתפיסה מוניסטית חדשה של טבע האדם כמתת האל יכולה לפתוח את הדלתות למדע. 'אין אצלנו שום חלק נבדל מטפיסית שחסין מפני חקירה מדעית'. מה שהתיאולוגיה צריכה להציע מקבילה על-טבעית לחומר אלא את המטרה הכללית והמשמעות של הקיום האנושי, משמעות שחומקת מהמדע במיקוד האמפירי שלו בסיבה ומסובב.

מרפי, שגדלה בבית קתולי, ועובדת עתה במסורת הפרוטסטנטית, היא חלק מאסכולה נוצרית חדשה האומרת: 'מוניזם, כן', אך לא רדוקציוניזם גנטי 'שאינו מותיר מקום לשום דבר אחר', הנפוץ כל כך בקרב המטריאליסטים הפילוסופיים. 'נושא הליבה שלנו הוא תפיסה מוניסטית, או הוליסטית, של בני אדם', היא כותבת עם עמיתיה בספר 'מה קרה לנשמה?'[11].

כאשר מדעי המוח מסבירים יותר ויותר פרטים אודות החשיבה האנושית והרגשות האנושיים, היא טוענת שכבר אין צורך בתיאוריה של 'רוח' הנבדלת מהגוף. התנ"ך העברי, היא ממשיכה, לא ראה את האדם כבעל נשמה או חיים אחרי המוות; אלו הם מושגים שנוספו בשלב מאוחר יותר בידי הוגים יוונים, מחברי הברית החדשה, ולבסוף תיאולוגים בעלי השפעה רבה כמו אוגוסטינוס ואקווינאס. מבחינת הפיסיקליסטים הנוצרים החדשים הללו, הרוח האנושית היא 'תכונה נגזרת'. היא מהווה שלם הגדול מסכום חלקיו, ואיכות ייחודית לבני אדם בשאיפה שלהם ליחסים עם אחרים ועם האל. הם טוענים שלא ניתן לצמצם 'תכונה נגזרת' לשרשרת של מאורעות המתחילה באטומים ומולקולות, כך שמדובר באיכות מסוג 'מלמעלה-למטה' שבתוכה ניתן למצוא את הרצון החופשי האנושי, מודעות עצמית, ואפילו ההשפעה של האל.[12]

עם זאת, מרפי היא עדיין תיאולוגית נוצריה, המלמדת בסמינר התיאולוגי של פולר, שנוסד בידי ניאו-אוונגליסטים והוא היום בית הספר הגדול ביותר לתיאולוגיה באמריקה. לכן, עליה גם להדגיש שהגישה החדשה הפיסיקליסטית וההוליסטית, "כלל איננה סותרת את התמונה שאנו רואים ביחס לטבעם של אנשים בביבליה, העברית והנוצרית כאחד". אם נדמה שיש סתירה, הרי זה רק בגלל הנוצרים היוונים הדואליסטים: 'הוטעינו כתוצאה מהאופן בו הנוצרים הראשונים תרגמו את הטקסט העברי'.[13]

כפי שניתן להבין בקלות מתוך נפתוליה של מרפי, כל החידושים הללו 'במסורת הפרוטסנטית', אינם אלא 'גילוי מחדש' של עקרונות עבריים, תוך דחיית עקרונות ליבה של הנצרות. ביטול הדיכוטומיה בין גוף לנפש ודחייתם של תיאולוגים 'בעלי השפעה רבה' כמו אוגוסטינוס ואקווינאס, אינו אלא דחיית הנצרות עצמה. אותם 'נוצרים ראשונים' הם אבות הכנסייה, והדואליזם הוא מורשתו של פאולוס עצמו. הסרתה של 'הטעות' היא כהסרת ליבה ומוחה של הנצרות, ולכן פאטלית. הצהרותיה של מרפי לכך 'שאין סתירה', באות לטשטש את העובדה שהידע ההולך ומצטבר על מבנה המוח האנושי ועל האבולוציה של המוח, מנוגד לכל מה שלימדה הנצרות משך כל דורותיה, וכי הפניה אל התנ"ך ודחייתם של אבות הכנסיה הדואליסטים, מפאולוס ועד אקוויאנס, מאוגוסטינוס ועד לותר, באה למעשה ליצור דת חדשה, החוזרת ומתקרבת אל העבריות.

אין צורך להבדיל בין 'טבע' ל'רוחניות' או 'אנושיות', שכן הם שלובים זה בזה כפי שתאי הגוף שלובים יחד בגוף השלם. 'טבעם' של תאי הגוף לאכול ולצרוך אנרגיה ולשחרר פסולת פועל בהרמוניה עם טבעם לשתף פעולה ולתאם ביניהם, ואפילו לבצע אפופטוזיס כאשר יש צורך בכך. הטוב גנוז בתוך עולם הטבע והוא הולך ונחשף, הולך ומופיע, כאשר נשמת האדם, הרוח שנפח בו האלוהים, היא התודעה הנעשית מודעת לעצמה, המבחינה בין טוב לרע במודע ושואפת אל הטוב מתוך בחירה. האבולוציה הטבעית, העיוורת, הולכת ומחוללת טוב ושיתוף פעולה הולכים וגוברים, כפי שחזרו וגילו כל חוקרי האבולוציה, כאשר נתנו דעתם לתחומים כמו האבולוציה של ההורות או שיתוף הפעולה החברתי בין יונקים. ההתפתחות הטבעית שזורה בהתפתחות הרוחנית של העולם, ואין להפריד ביניהם, ההכרה האנושית היא המדרגה הנוספת והיא תובעת את ההכרה בחברה, בתרבות, בלאום, בקיבוץ של בני אדם כיחידה האבולוציונית הבאה.

"קשה להכחיש", כותב הסוציולוג ברגר, "שהאבולוציה הדארווייניסטית העניקה את הדחיפה הגדולה ביותר לרדיקאליזם דתי. כך, דוד שטראוס קיבל בברכה את התיאור האבולוציוני של דארווין דווקא משום שהוא הראה שהאדם עלה ולא נפל. תפיסה זו מעניקה תקווה לגזע האנושי, בעוד שהדוקטרינה המסורתית של החטא הקדמון מחוללת רק יאוש".[14]

האבולוציה פועלת כמעין נייר לקמוס של תיאולוגיות, המשנה את צבעו כאשר הוא בא במגע עם תיאולוגיה הסותרת את מגמת ההתעלות. מתוך כך, הולך מדע הביולוגיה וחושף את העקרון הגדול של התשובה בעולם. את ההתעלות הגדולה של העולם אל שלמותו. לא חטא קדמון בלתי הפיך, אלא תיקון מתמיד ומתעלה של עולם שנברא חסר כדי להתמלא, שנברא מצומצם וירוד כדי להפוך לעשיר ומעולה.

וכפי שכותב הרב:

עובדי עבודה זרה ציירו את האלהות באופנים מושפלים, מה שהרוח החפשי של האדם עולה למעלה מהם, על כן הם עתידים להיות חולפים ובטלים, 'והאלילים כליל יחלופו'.

הנוצרים ציירוה בהשפלה לשלמות האדם. וכשיתרומם האדם למעלה מכל מה שיש לו איזה ציור להיות מאחז בו צורת שלמות האדם, ימחה רושם ציור האלהות הנשפל הזה.

בעלי האיסלם לא מצאו כל מעבר פרטי לעצם הציורים האלהיים שיהיה נמזג במזג דתי, על כן הוצרכו להיות מסמיכים הכל על סמיכותו של נביאם ולחזור האמנתו בכל פינה דתית שלהם. כשיתרומם העולם ממעל לשאיפות שיהיו יכולות להצטייר בנביאם, יעקר כח הדת ההיא מיסודו.

אבל אין כל אומה שבעולם שהמושג האלהי יהיה שורה על עצמותה כי אם כנסת ישראל, שחפצה שאיפתה ומגמתה, שגורם קיומה הוא החפץ היותר כביר, יותר נאור ויותר עליון עדי עד.

על כן, שם ד' קשור בה כשלשלת של מפתח פלטין, וכשם ששמו קיים לעד ולעולמי עולמים אלא שהוא מתגדל ומתקדש מדור לדור, כן ישראל עולים לעד ואינם יורדים: 'אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל…[15]


[1]              Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 31.

[2] שאומץ גם על ידי יהודים רבים כדי להתמודד עם טענות בקורת המקרא, ראה ספרי "מגרסת הזהויות", 2007, הוצאת פרדס.

[3] Credo quia absurdum.

[4]           המהדהד את הכרזתו של טרטוליאן ש: credo quia absurdum, כלומר, הערובה לאמונה הנוצרית היא דווקא האבסורדיות שלה וסתירתה עם המציאות.

[5]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company, xiv.

[6]               Haught, J.F. (2000). God after Darwin: A Theology of Evolution.  Boulder, Westview.

[7]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company.

[8]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company, xxi.

[9]           Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company.

[10] Brierley, M.W. (2004). Naming a quiet revolution: The pantheisitic turn in modern theology. In  Clayton, P. & Peacocke, A. (eds.) (2004). In Whom We Live and Move and Have Our Being: Panentheistic Reflections on God’s Presence in a ScientificWorld. Eerdman’s Publishing Company, pp. 1-15, p. 9.

[11] Murphy, N., Brown W. and Malony H.N. (eds.) (1998). Whatever Happened to the Soul?: Scientific and Theological Portraits of Human Nature, Fortress Press.

[12]          Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 251-252.

[13]          Witham, L.A. (2002). Where Darwin meets the Bible : creationists and evolutionists in America, p. 252.

[14]             Berger. The Sacred Canopy, pp. 79.

[15] שמונה פרקים, פנקס יג, קטו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s